עירית נתניה ואח' נ' פאר אלי נכסים בע " מ ואח'

פסק דין

מבוא

התובעת, עיריית נתניה, עותרת לחייב את הנתבעות בחובות ארנונה בגין נכס באזור התעשייה בנתניה - גוש 8236 חלקה 12, מספר נכס 7583200000 (להלן: "הנכס"), וזאת בגין שתי תקופות:

חוב ארנונה בגין חודש ינואר 2002 (להלן: "החוב הראשון");

חוב ארנונה בגין התקופה 1.1.2006 - 1.7.2006 (להלן: "החוב השני").

התובעת טוענת כי נתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") החזיקה בנכס ומשכך חבה בחובות נשוא התביעה. באשר לנתבעת 2 נטען כי הינה יורשת הבעלים הרשום של הנכס כפי שמופיע ברישומי העיריה, המנוח פינסקי דוד ז"ל, ומשכך חבה גם היא בחובות דנן.

הנתבעת טענה כי החוב הראשון התיישן שכן התביעה הוגשה בחודש אוגוסט 2009 בעוד שתקופת ההתיישנות תמה בחודש ינואר 2009. בנוסף טענה, כי חוב זה אינו קשור עמה שכן בגין חוב זה נקטה התובעת הליכים כנגד חברה אחרת, חברת פאר אלי תעשיות פלסטיק בע"מ (להלן: "החברה הנוספת"), כנגדה ניתן פסק דין ואף נפתח תיק הוצאה לפועל.

הנתבעת דחתה את הטענה כי יש בעובדה כי נציג הנתבעת דנן, מר אלי פאר, אשר הינו בעל המניות גם בחברה הנוספת, בנה של נתבעת 2 ובנו של המנוח מר פינסקי ז"ל, כדי ללמד כי מדובר באישיות משפטית אחת; מכל מקום טענה, כי אין קשר בין החברות.

באשר לחוב השני טענה הנתבעת כי הצד השלישי, מר סעדה אברהם, הוא אשר שכר את הנכס והחזיק בו, החל מתאריך 15.2.2006 ולפיכך עליו לשאת בחוב החל ממועד זה. באשר לתקופה אשר קדמה למועד זה, טענה הנתבעת כי החזיקה בנכס חברה אחרת.

הצד השלישי טען, בין היתר, כי אינו חב בארנונה בגין התקופה שקדמה לתאריך 15.2.2006; כי הובטח לו על ידי נציגת התובעת כי ינתן לו פטור בגין ששת חודשי השכירות הראשונים, וזאת בשל שיפוצים שערך בנכס; עוד טען כי שטח המושכר אותו שכר הינו 130 מ"ר ולא 326 מ"ר כפי שנטען ונדרש על ידי התובעת.

בפתח ישיבת ההוכחות הסכימו הצדדים להסמיך את בית המשפט לפסוק בדרך של פשרה לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, בצירוף הנמקה, על בסיס החומר שבתיק, ללא חקירות וללא סיכומים.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ותצהירי הצדדים על נספחיהם, אני מחליט לקבל את התביעה בחלקה. להלן בתמצית הנימוקים.

אין מחלוקת כי מועד היווצרותו של החוב הראשון הינו חודש ינואר 2002, כך שתקופת ההתיישנות תמה לכל המאוחר בתאריך 31.1.2009. התובענה דנן הוגשה בחודש אוגוסט 2009 כך שלכאורה חלה התיישנות.

התובעת טענה כי לא חלה התיישנות שכן בתאריך 3.3.2009, בעת שזומן נציג הנתבעת, מר אלי פאר לחקירה במסגרת הליכי הוצאה לפועל כנגד החברה הנוספת, טען כי החברה הנוספת מצויה בהליכי פירוק מרצון עוד בשנת 1999 וכי החזירה את הנכס לבעליו, אביו המנוח.

עוד נטען, כי במסגרת חקירה בהליכי הרשות להגן בתיק דנן, בתאריך 2.6.2010, טען מר פאר כי בתקופת החוב הראשון הנכס היה מושכר לדייר ומכל מקום מי שטיפל בנכס עבור אביו המנוח, היא הנתבעת דנן וכי אותה היה צריך לתבוע. בנסיבות אלה טענה התובעת כי עילת התובענה כנגד הנתבעת נודעה רק בשנת 2009 ומשכך לא חלה התיישנות.

אין דעתי כדעתה. הוראת החוק הרלבנטית לענייננו הינה הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, הקובעת כדלקמן:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

אינני סבור כי התובעת עומדת בתנאי הסעיף. כך, הבעלות בנכס היתה ידועה זה מכבר ובידי התובעת היה מידע כי מר פאר, בנו של הבעלים בנכס, הוא העומד מאחורי החברה הנוספת. בנסיבות אלה המתנה לשנת 2009 לזימונו של מר פאר לחקירה, כאשר רק במסגרתה מגלה התובעת כי חברה אחרת עומדת מאחורי החוב, אינה סבירה בעיני.

חזקה על התובעת כי בטרם הגישה את התביעה נשוא החוב הראשון כנגד החברה הנוספת, בדקה כדבעי את זהות העומדים מאחוריה וזהות הקשורים לנכס, ואם לא עשתה כן כראוי, אין לה להלין על עצמה.